דמויות מפתח

ויתקין מנהל ומורה ראשון בכפר תבור, בן למשפחת מחנכים שעלה לישראל ב1897, לימד תחילה במושבה גדרה וביקש לקשור בין הזיקה הרוחנית לזיקה הפיזית לארץ ישראל.

בהיותו בן 26 והוא חולני בטבעו הגיע ללמד ולנהל את בית הספר בכפר תבור – תקופה שהיתה רעה וקשה עבורו "ואצלי בוץ ובוץ, עמוק הוא, שחור ומדבק..". ויתקין שנה את הנוף, זלזל במתיישבים, ריחם על התלמידים ותיעב את המורים הכפופים לו.

את האיכרים שעיקר עיסוקם בהישרדות וקיום פיזי  - לא הבין ולא רצה להבין. הוא הנהיג מסורת של טיולים, לימודי עברית ושיעורי עזר לתלמידים שידם אינה משגת זאת. לשיטתו הפדגוגית "רק טבעה הנפלא של ארץ ישראל יכול היה לברוא בסיפוריו המקסימים את הילד קושרים אותו בקשר אמיץ אל ארצו ואל מולדתו..". ה"קול הקורא" ליישוב הארץ שכתב לאחר מותו של בניימין זאב הרצל ואותו שיגר מכפר תבור יביא לו תהילת עולם בסברי ימי הציונות.

הוא סיים את תפקידו ב- 1911 ומסרו למחליפו אשר ארליך "מקומך כאן , עלה והצלח ! אני לא הצלחתי כאן ולא כלום.." שנה לאחר מכן נפטר בן 36 בלבד.

הנחיל את חינוכו לילדים מתוך מגמה שאלו ינחילו אותו להוריהם קשי היום. את החיבור לארץ של נבות היזרעאלי העריץ ומליץ לקרוא לילודים על שמו. היה זה מורה שהגיע מאודסה אך "התמסרתי לציונות ללא גבול" כדבריו , לכפר הגיע עם אשתו ב- 1911 אחרי שכבר הוכר והיה ציר בקונגרס הציוני, רב בהשכלתו ואיש צבא (צבא הצאר במשך ארבע שנים בקוקז) בעל מוצקות דעת ומוצקות פיסית.

הוא החליט להעלות את רמת הלימודים ולשלב חינוך גופני. הוא ביטל את שיעורי העשרה בצרפתית ובמקומם לימד בעזרת המורה שמואל בן שבת ערבית.

בכל תגרה עם הבדואים יצא עם המתיישבים לעזרתם ונודע בגליל כ"מועלם אל טוויל" . דרש מתלמידיו שלא להראות מורך לב ולימדם ניווט , תרבות הגוף ולחימה.

היה שותף לעשייה ההתיישבותית בנוסף למשימתו הפדגוגית ומעורבותו הציבורית היתה לצנינים בעיני יק"א- היא גם זו שגרמה לו לבסוף להפסיק את כהונתו.

שנים רבות הילך הסיפור על כך שהכה עד זוב דם "בדואי כושי" ענק שהתהלך במושבה שיכור וניסה את מזלו עם נשות המושבה. כשהגיעו העות'מניים לעוצרו גילו על ביתו דגל רוסיה וכך נימנע מעצרו של ה"נתין הזר".

נולד: 1868, בפולין
עלה: 1895 בעליה הראשונה
נפטר: 1947
תחום פעילות : פעיל בהתישבות, מינהל ציבורי
תקופת פעילות: 1899 - 1940

חיים, מנעוריו איש חיבת ציון ו"בני-משה", למד אגרונומיה בצרפת. עלה בעליה הראשונה. כשעלה לארץ לימד במקווה ישראל ולאחר מכן פנה לפעולה התיישבותית.

תפקידו הראשון בשנת 1898 היה ניהול המושבה משמר הירדן. שיטתו היתה "לשתף את האיכרים בכל העבודות ו
בהנאה מהחסכון בבנייה, לטובתם, כך נוצר שיתוף פעולה בינו לבין האיכרים. נקרא לנהל את חוות סג'רה החדשה שייסדה יק"א, בה "ילמדו פועלים יהודים לעבוד, חלק מהחווה יעובד ע"י אריסים יהודים כשלב לפני התאכרותם". לחוות סג'רה קלט גם 10 ממשפחות גרי הצדק (סבוטניקים) שעלו ארצה מרוסיה והרשימוהו בחריצותם ובאישיותם.

חיים הפך למנהל פעילות יק"א בגליל התחתון: רכש קרקעות, תיכנן והקים את יבנאל, מנחמיה, כפר תבור, רכש את אדמות שבט דלייקה שממערב לכנרת, והיה מהראשונים שעסקו בקנית קרקע לאומית. אולם לא שררה הבנה בינו לבין ההנהלה והוא הועבר לגליל שמרכזו היה בראש פינה. למרות שסמכויותיו צומצמו, גם כאן המשיך ברכישת אדמות - הסדיר את נושא קרקעות מטולה, תמך בחינוך ציוני במושבות והפך לדמות הדומיננטית בפקידות יק"א בגליל. במסח'ה  , היא כפר תבור השפיע רבות על האינוונטר (אופיו ורכושו החקלאי של האיכר) ועל החינוך הציוני.

במשך הזמן פיתח יחסים קרובים עם הערבים ושאף לדו-קיום בשלום. בתקופת מלחמת העולם הראשונה תמך בהתישבות פועלים באצבע הגליל: איילת השחר ומחניים, גם אנשי ה"שומר" בתל חי, כפר גלעדי וחמארה זכו לחסותו. יחסיו הקרובים עם ישראל גלעדי מראשי ה"שומר" הבטיחו את ההמשכיות של קבוצות פועלים אלו.

בשנות המנדט פעל במחלקה הערבית של הועד הלאומי ו"ברית-שלום" ששאפה לדו-קיום עם הערבים.

בנקאי ונדבן יהודי. נולד במינכן למשפחה גרמנית עתירת נכסים ועבר בצעירותו לפריז. את הונו עשה מסלילת מסילות ברזל ברוסיה, אוסטריה ותורכיה, וכבר בשנת 1873 תרם כמיליון פרנק לארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח) עבור רשת בתי הספר של הארגון.

בשנת 1888 ניסה להקים בתי ספר שנועדו ללמד את יהודי רוסיה חקלאות, אך מפעלו נכשל. בעקבות הכישלון הקים קרן על שמו בניו יורק במטרה לסייע ביישוב יהודים מאירופה ואסיה באמריקה הצפונית והדרומית.

בשנת 1891 ייסד בבריטניה את החברה להתיישבות יהודית - יק"א . תחילה ריכז את פעילותו באזורי הספר בארגנטינה ובהמשך פעל גם בברזיל, ארה"ב, קנדה ובירוביג'אן, אך הצלחתו הייתה מוגבלת.

על אף הסתייגותו מפעולות התיישבות בארץ ישראל תחת השלטון התורכי, תמך החל משנת 1896 באיכרי המושבות הראשונות. בשנת 1899 העביר הברון אדמונד דה רוטשילד את ניהול המושבות לאחריות יק"א, שבנוסף רכשה את אדמת סג'רה במטרה להקים במקום חוות לימוד חקלאית. הברון הירש סייע בהקמת מושבות הגליל התחתון ופעל לבניית מפעלים כלכליים במושבות הוותיקות.

במהלך חייו תרם הברון הירש יותר מ-100 מיליון דולר למטרות שונות בעולם היהודי. לאחר מותו המשיכה רעייתו קלרה במפעלו.

נדבן ומומחה לאמנות, בן למשפחת בנקאים יהודיים ששורשיה בגרמניה. נולד בצרפת ונודע לימים בתמיכתו ברעיון ישוב הארץ. עזרתו הכספית למימוש רעיונות אלה זיכוהו בכינויים "הנדיב הידוע" ו"בונה ארץ ישראל המודרנית". התעניינותו בפתרון בעיית היהודים החלה באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19, בהשפעת מחזה של אלכסנדר דומא שעסק בשיבת היהודים למולדתם. אולם פעילותו למען ההתיישבות בארץ ישראל החלה למעשה רק לאחר פנייתו של הרב שמואל מוהליבר, הרב הראשי לצרפת צדוק הכהן, קרל נטר מייסד מקווה ישראל ואחרים, שפעלו באותן שנים להקמת המושבות הראשונות בארץ.

תמיכתו הכספית במושבות בין השנים 1900-1882, סייעה רבות להתבססותן של זכרון יעקב, ראשון לציון וגדרה, ולהקמתן של עקרון, ראש פינה ומושבות נוספות. תחילה פעל בעילום שם, אך מאוחר יותר התפרסמה פעילותו ברבים. בשנת 1900 העביר את הטיפול במושבותיו לחברת יק"א של הברון הירש, אך לאחר הפסקת פעילותה של חברה זאת, ייסד בשנת 1924 את פיק"א והפקיד את ניהולה בידי בנו ג'יימס. כל אותן שנים המשיך להיות גורם פעיל בניהול מפעל ההתיישבות בארץ, באמצעות שליחים ופקידים מטעמו. על רקע זה נוצרו לעתים מתחים ועימותים עם האיכרים במושבות. במהלך אותן שנים הקים ותמך גם במפעלים ופרויקטים שונים בהם יקבים בראשון לציון וזכרון יעקב, טחנות קמח בחיפה, בית ספר חקלאי תחנת הכוח בנהריים ועוד. ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ היה בשנת 1887 ומאז ביקר בה עוד ארבע פעמים. עצמותיו נטמנו על פי צוואתו באחוזת "רמת הנדיב" בזכרון יעקב.